היום בו הפכתי לעבד

טור אישי מהבלוג של עמרי אריאב

זה קרה בשיאה של עוד מערכת חורפית בשלהי 2015. אזור השרון כולו הוצף. הייתי צריך להגיע מתחנת הרכבת בתל אביב לפארק התעשייה בהרצליה פיתוח. בשיאו של הגשם מצאתי מחסה מתחת לתחנת אוטובוס ביציאה מתחנת הרכבת בהרצליה. אחרי מספק דקות דרשתי מהסובבים להעמיד לדין את הבן אדם שעיצב ותכנן את התחנה הזאת. זה מאד הגיוני לתכנן את הגג בצורה כזאת שיש בו חורים והוא מכסה בערך 40 ס"מ מרובע. כבר חשבתי לעצמי שאוכל לקחת אוטובוס, ולא ללכת ברגל, אך האוטובוס איחר ולא הגיע. מיד אחר כך, צעקתי לעבר הסובבים, שהיו בפחד קל ממני בשלב הזה, צריך למצוא את החבר שלו, זה שתכנן את לוחות הזמנים האלה. מה זה הדבר הזה?! תדירות של משה ביציאת מצרים עם צפיפות של מחנה פליטים. לא טרחתי לציין את זה שאין בכלל תחבורה ציבורית בשבת.

אין בעיה, אמרתי לעצמי, כנראה הולך הרגל היחידי באזור השרון, נלך ברגל, בגשם. בדיוק אז הגיע האוטובוס באיחור אופנתי והעיף עלי כמות מים שמספיקה לקיים מדינה כושלת באפריקה. נשברתי. אני רוצה מכונית. אי אפשר לחיות ככה יותר. עם כל הכבוד לתמר זנדברג, איכות הסביבה והפקקים, אני מעדיף מכונית מאשר להיות ספוג במים. בנוסף לכך, אני לא מדבר על הצורך במכונית פרטית כאשר אתה מנסה להסביר לבחורה מראשון לציון שתגיע לאסוף אותה עם קו 172.

הבעיה העיקרית שלי, כמו של כולם, היא יוקר המחייה והמיסוי הגבוה, וזה שמדינת ישראל גורמת לך להרגיש לא נעים שאתה רוצה לרכוש מכונית פרטית. מצד אחד יש את שלטי החוצות שמציעים ג'יפ מפואר ב"רק 189,000 שקלים חדשים". אני לא רוצה להיות אחד מאלה שיושבים בג'יפ טיפה-פחות-מפואר בפקק ואומרים לעצמם, כן, בואו נעשה טרייד אין ונמכור כליה ונשב בפקק בג'יפ באמת מפואר. מצד שני, אני גם לא רוצה להשקיע ברכב משומש, שאף אחד לא יכול לדעת מה באמת מצבו, ובטוח שכל בחורה תרים גבות למראהו העלוב.

אבוד ורטוב, נכנסתי לבנק. היו בידי כמה הצעות למכוניות בקטגוריית מיני, הידועה בכינויה, הלוזרים שאין להם כסף לג'יפ מפואר. טווח המחירים שהוצע לי היה בין 50 אלף ל-80 אלף ₪. מה כבר יכול להיות?

״תראה, יש לנו מסלולי מימון מצוינים, מאה אחוז מימון, אתה לא צריך להביא כסף מהבית, אנחנו ממנים הכול״ הפקידה החביבה אמרה לי.

לא, אמרתי לעצמי. אתה עדיין משחק בליגה ג'. בליגה הזאת אתה מחכה לאוטובוסים, או לכל היותר הולך למוסך כל שני וחמישי עם המיצובישי פשע הישנה שלך. אתה בהחלט לא יכול לקחת התחייבות כזאת על עצמך.

"ואם אני לא אוכל להחזיר את הכסף או שיפטרו אותי מהעבודה?" ניסיתי להקשות.

״אה, אין לך מה לדאוג, אנחנו משעבדים את האוטו״.

״מה זה אומר?״ שאלתי אותה.

״זה אומר שאם לא תוכל לשלם, אנחנו ניקח ממך את האוטו, נמכור אותו במחיר רצפה לתושב משולש, ואת היתרה אתה תמשיך לשלם בכל מקרה״. קלאסי חשבתי לעצמי.

"אתה רק צריך לתחום פה, לשעבד את האוטו, אפילו אין צורך במקדמה. הכסף עובר ישר ליצרן ותוך כמה ימים יש לך אוטו". היא סיימה לדבר בחיוך ערמומי והגישה לי את העט.

באותו הופיעו מעל הראש של הפקידה שני שדונים נמוכים.

השדון הראשון, הגיע נינוח לכתף השמאלית של הפקידה. הוא החזיק ספר, תדפיס חשבון בנק וגם אייפון. "בדיוק אני עושה צ'ק אין בתחנת הרכבת, ותמר זנדברג הציעה לי חברות בפייס". "מה אתה המום? תראה את התדפיס הזה, כמה חסכת בלי אוטו, אני בדיוק הולך ליועץ השקעות לגבי נדל"ן בארצות הברית". שאלתי אותו לגבי הספר שהוא מחזיק. "אה, זה החדש של עופר שלח, אני בולע ספרים כל בוקר במקום לעמוד בפקק, נדל"ן בארצות הברית אמרתי, אתה מבין כמה כסף תחסוך בלי אוטו?!?!"

כמעט שהשתכנעתי, כאשר השדון השני התיישב על הכתף הימנית של הפקידה. הוא התנשף והזיע. תחילת התנצל שכמעט איחר. "פשוט רצתי אחרי האוטובוס. תחתום! נמאס מזה כבר!". הוא גם החזיק מכשיר אייפון, ונראה שאפליקציית "טינדר" הייתה פתוחה. "הבת זונה מרחובות עשתה לי UNMATCH כי אמרתי לה שאגיע אליה מוקדם כי אין יותר אוטובוסים חזרה משם, תחתום!!!"

נראה לי שבשלב הזה השדונים הלכו מכות אחד עם השני, ואני, אני דמיינתי את עצמי במכונית חדשה, שומע מוזיקה בפול ווליום, עוד שניה מגיע לרחובות לאסוף את הדייט שלי. דמיינתי חיים שלמים שלא סובבים סביב תחנות אוטובוס מביכות, ללא אנשים תימהוניים שרוצים ממך 10 ₪ רק להגיע לבאר שבע…  עם כל הכבוד לנדל"ן בארה"ב, אתה צריך לחיות כמו בן אדם. חייה את הרגע, אמרתי לעצמי, ספק אולי משקר.

״איפה חותמים?״ שאלתי את הפקידה בהכנעה.

יום שלישי, אמצע שבוע שעבר, הוא היום שבו נהפכתי לעבד. מכרתי את עקרונותיי הסבירים לטובת עסקת מימון תלת שנתית, 100 אחוז מימון, עם אזהרת שיעבוד. תוך 14 ימים מרגע העמדת ההלוואה תחכה לי יונדאי i20 חדשה, בצבע שחור. תמורת התענוג אני אפרד מסכום לא קטן, אך גם לא כזה גדול. סך הכול מדובר בעסקה שתחייב אותי להביא משכורת הביתה ב-36 חודשים הקרובים. כדי לעבוד בהייטק במרכז הארץ אני עכשיו גם משלם שכר דירה מופקע, וגם מחזיר הלוואה על אוטו. אני עבד במלוא מובן המילה. לקחתי את החלומות של טיול ארוך באירופה, או לפתוח עסק עצמאי ושמתי אותם עמוק בתוך תא הכפפות (שליד המערכת סטריאו החדשה). תמורת עצמאות וחופש מתחבורה ציבורית כושלת. אני עבד עכשיו.

נו, אבל זה לא משנה, נזכרתי שקבעתי שאאסוף אותה מהשער כניסה למושב בבקעת הירדן. יש אוטו, הללויה.