החרטה הראשונה שלי לשנת 2016

סיפור קצר, דמיוני, בגוף ראשון על ליל הסילבסטר. נכתב בינואר 2016 במסגרת סדנת הכתיבה ״לכתוב את עצמי״ עם עומר ברק ורענן שקד.

 

סיפור קצר, דמיוני, בגוף ראשון על ליל הסילבסטר. נכתב בינואר 2016 במסגרת סדנת הכתיבה ״לכתוב את עצמי״ עם עומר ברק ורענן שקד.

"ירון? אתם 4 נכון? הזמנה של אלי? יופי, בואו כנסו, תן להם להיכנס".

הכניסה למועדון הזה מעולם לא הייתה מהירה כל כך. ציפיתי להמתנה ארוכה של לפחות שעה. לא היה מחסה מהגשם, והצפיפות בתור הייתה לא נעימה. ככה זה כשארבעה גברים מנסים להיכנס למועדון, ועוד במסיבת הסילבסטר הכי נחשבת. כבר לקראת אחרי הצהריים הייתי סקפטי. כתבתי בקבוצת ה-WhatsApp שאין לנו סיכוי להיכנס, ושכיף לא יהיה שם. הסברתי שיהיו שם רק זוגות, ולא נתנשק עם אף אחת. "אל תדאג", כתב לי ירון. "אני מכיר את אלי הוא יכניס אותנו בקומבינה, וסמוך עלי יהיה כיף".

אחרי הבדיקה הגופנית של המאבטח בעל המראה הסובייטי, שהייתה הדבר הכי קרוב לסקס שהיה לי בשבועות האחרונים, הסתכלתי לאחור. ראיתי עשרות בליינים מסתכלים עלינו בעיניים מלאות קנאה. זאת הייתה הרגשה טובה ולא מוכרת. מעבר חד מלחכות בתור כמו כולם, למעמד של איש חשוב מאד.

סילבסטר 2016
סילבסטר 2016

בתוך המועדון הבנתי שצדקתי. לא היה מקום לזוז, המוזיקה  הייתה נוראית וראיתי לפני רק זוגות. חשבתי לעצמי שככה נראה העיבוד המודרני לסיפור התיבה של נוח. זוגות-זוגות, מכל הצבעים והמינים, ואני עומד באמצע, בהלם מכל המהומה הזאת. ירון ויוני נעלמו אל מרכז הרחבה, וגם יגאל ניגש לידידה שלו ונעלם מהר מאד. נותרתי לבד. בחוץ מבול נוראי, ואני תקוע בתיבה מלאה בזוגות דביקים תאורה חשוכה ואורות של סוף העולם.

בתור רווק תל-אביבי, למדתי עיקרון חשוב. "אם אתה לבד, תמיד שיהיה לך משהו ביד". מעבר למובן המילולי, הכוונה היא שבסיטואציות חברתיות שבהן אתה לבד, עדיף להחזיק איזה משקה ביד. כלומר, חשוב למצוא משקה להחזיק ביד. זאת דרך להפוך את הלוק שלך למגניב יותר, ובעיקר להוציא יד אחת מהכיסים.

ניגשתי אל הבר והזמנתי בקבוק בירה.

"37 ש"ח", ענתה לי הברמנית עם הגופייה הקצרה והצמודה מספיק כדי שהמחיר המופקע לא יפריע לי. הוצאתי שטר של 50 שקלים והושטתי לה אותו.

"אתה חתיך", היא ענתה

"תודה, גם את!" עניתי לה בחזרה.

"כמה טיפ?" היא צעקה אלי בחזרה עם חיוך, הבנתי ששמעתי לא נכון.

"אה, תוסיפי 20 אחוזים". ניסיתי נואשות להרשים.

היה בה משהו שונה ומושך. רוב הבחורות במועדון היו תפוסות והיא לא הייתה הברמנית היחידה. ניסיתי להבין למה היא מושכת את תשומת ליבי. אולי זה היה הדיאלוג המוזר? או הטיפ המוגזם? ראיתי כיצד היא מוזגת את המשקאות, שמתי לב לחיוכים שהיא מפזרת ואיך בודקת את האייפון עם המסך השבור שלה. ניסיתי לנחש אם היא רק  מסתכלת על השעון, או שאולי היא בכלל בודקת אם היא קיבלה הודעה חדשה.  מה אומרות הבעות הפנים שלה? האם היא שמחה או מאוכזבת? האם יש לה מישהו שמחכה לה אחרי המשמרת? או שאולי החיוך הקודם שלה לעברי מעיד שאני האביר עם המשקה הלבן שיבוא להציל אותה?

זוג שקם מהפינה של הבר קטע לי את המחשבות. ניצלתי את ההזדמנות והתיישבתי במקומם. הבנתי שזה הרגע לנסות להתחיל שיחה. לא עברו מספר שניות והיא ניגשה אלי, ושאלה אם אני רוצה להזמין עוד משקה.

"נראה לי עוד בירה, אני מחפש את חברים שלי, מקווה שלא הבריזו לי" – ניסיתי להסביר לה למה אני לבד, מבלי שבכלל שאלה.

"זה בסדר, כל שנה יש את הבחור הזה שהולך לאיבוד, זה ממש חמוד". היא ענתה לי בצורה הכי לא צפויה את התשובה הכי מפתיעה שיכולה להיות.

"כל שנה?" שאלתי. "אפשר לחשוב בת כמה את", המשכתי באומץ לא ברור.

"יאללה, יאללה, תסתום ותעשה איתי צ'ייסר חמוד" צעקה עלי. אני שונא שהן קוראות לי חמוד.

הזדקפתי בכיסא, לא בטוח לגבי מה שיקרה בהמשך. חשבתי לעצמי, אולי באמת אחרי שלושים ומשהו שנים, סוף סוף אתה והגבריות שלך הצטלבתם לרגע אחד שבו גם תצליח ללכוד תשומת לב, גם מחמאה וגם צ'ייסר מהברמנית הכי כוסית במועדון הזה?

"יאללה שנה טובה" צעקה בזמן שהיא עשתה לחיים. חייכתי ובלעתי את המשקה, שהיה חזק יותר מכפי שציפיתי. היא גם יודעת לשתות, הוספתי לה נקודה. אז קרה הבלתי צפוי. במקום להניח את המשקה, לפנות את הכוסות ולגבות ממני שוב טיפ מופרז, היא התקרבה אלי. הגבות שלי התקרבו בתגובה. זה מה שקורה שאני עם הבעת פנים מופתעת.

"אני מיטל, ואתה חמוד מאד, אם תישאר פה מספיק זמן אני אתן לך נשיקה בחצות".

אני חייב ללכת מחר למלא לוטו ציינתי לעצמי. הבטחתי לאלוהים גם שאצום ביום כיפור הקרוב, ואנסה לשמור שבת לפחות אחת לחודש. האופוריה השתלטה עלי. המחשבה הראשונה הייתה לכתוב בקבוצת ה-WhatsApp של החבר'ה שאני עם הברמנית. מיד שללתי את הרעיון. אסור לעשות לזה נאחס. השוויתי את עצמי לקבוצת כדורירון מתחתית הטבלה, חמישה מחזורים לסיום הליגה, דקה אחרי פיטוריי המאמן. הנה המהפך. מעתה והלאה רק רצף של ניצחונות שישאיר אותי בליגה של הגדולים. הזמנתי מיד ממיטל עוד סיבוב. צריך לשמור על מומנטום, פרשנתי לעצמי את המצב. אסור להיות שאנן לקראת הדקה ה-90, את הנשיקה הזאת אסור להפסיד.

השעה הייתה 23:59, והתחילו את הספירה לאחור. מיטל התקרבה אלי עם מבט מחויך, יש לה שפתיים מושלמות.

ואז זה קרה. אחרי שרשרת אירועים טובים שקורים לך, אתה מבין שזה פשוט טוב מדי מכדי להיות אמיתי. התגובה הראשונה שלי הייתה לזוז קצת, לנסות לשמור על עצמי בסיטואציה ולא להשתחרר ממנה. חשבתי על מיטל,  מנסה להתרכז בדמות המתקרבת שלה, ועל הנשיקה שצפויה לקרות בעוד כמה שניות. זה לא עזר. הרגשתי את השלפוחית, ושמתי לב שהגבירו את האורות מסביב. אני מנסה להתאפק. עוד כמה שניות אני אומר לעצמי. תחזיק מעמד!  זה לא עזר לי. הרצון להשתין הלך וגבר. בשלב הזה הדמות של מיטל נעשתה מאד מטושטשת. ניסיתי למצמץ, להתמקד במיטל, להתאפק וללא ללכת לשירותים, ואז בום. הבנתי.

הדמות של מיטל נעלמה לחלוטין. במקום לראות אותה, ראיתי דמות צווחת מתוך הטלוויזיה, שנשארה דלוקה על ערוץ הכנסת. במקום לשבת על הכיסא בפינת הבר, הרגשתי שאני מאוזן, על הספה, בסלון. הנורא מכל קרה. כל זה בכלל לא היה אמיתי. לא המועדון, לא הכניסה המהירה, לא הטיפ המוגזם, והכי גרוע, לא הנשיקה הצפויה עם מיטל. הושטתי יד לעבר הטלפון, ראיתי שהשעה היא אחרי אחת בלילה, וקיבלתי הודעות מהקבוצה של החבר'ה ב-WhatsApp:

22:51, ירון: "עמית, איפה אתה אחי?!!?

23:10, ירון: "הכניסו אותנו, תבוא מהר תגיד שאתה איתי, יש פה כוסיות"

23:41, ירון: "אני לא מאמין עמית נרדם, איזה מאונן".

00:05: ירון, "ירון מי זאת הכוסית שהעמסת?!"

00:31, ירון: "קוראים לה מיטל, ברמנית פה, ואנחנו זורמים אליה לדירה".

החרטה הראשונה שלי לשנת 2016 היא שלא שמתי שעון מעורר. אלוהים יודע מה פספסתי, ואולי הייתי יכול עכשיו אחרי נשיקה עם מיטל. קמתי מובס לעבר המקרר, לקחתי את שאריות סלט הטונה, וחזרתי לצפות בערוץ הכנסת.

"אתה חייב להתעורר", אמרתי לעצמי כמה פעמים, עד שנרדמתי שוב.