הסיפור של לאה

תרגיל כתיבה מתוך הסדנא ״לכתוב את עצמי״ של עומר ברק ורענן שקד. בתרגיל התבקש כל חניך לכתוב סיפור קצר בגוף ראשון בהתאם לאנקדוטה שסיפר החניך/ה שישב לידו. במקרה זה, לאה שיתפה שעצרו אותה לבדיקה בזמן נסיעה לחזרה בסופ״ש שלפני המפגש בסדנא. זה מה שיצא.

כבר כמה חודשים שאני מנסה להתרגל לעובדה שביתי היחידה רואה בי בייביסיטר לשעות חירום וגם בשגרה. זה כמובן לא מפריע לי, כי בזכות הנכדים שלי ביתי הפסיקה לראות בי כתובת להאשמות שלה על איך העזתי לגדל אותה בעמק יזרעאל, או למה לא הרשתי לה להוריד את הניילונים מהספה החדשה בגיל 16. מכיוון שגם בן זוגי לחיים החליט לעזוב לכיוון גן עדן, כי הוא אף  פעם לא ידע להעריך אותי, היה קשה לי למצוא זמן לתחביב האהוב עלי, שירה. גילוי השירה היה נס מבחינתי, פיצוי על קריירה ארוכה כמנהלת הבית והכתובת להאשמות, אבל ברגע שגיליתי לא הפסקתי ללכת לחזרות, להתאמן ולעשות הכול כדי לזכות בכמה שיותר קטעי סולו. הצטרפתי גם למקהלה של המועצה האזורית "גלבוע". למי שלא מכיר, תמיד היינו כינור שני ל-"גבעתרון". מעטים יודעים, אבל הם תמיד גנבו לנו קרדיט על העמדה במופע שפרסם אותם, אי שם בשנות ה-60. שנים אנחנו מתכננים את הקמבק, ולכן החזרות הפכו ליותר ויותר אינטנסיביות וחשובות.

לפני כמה ימים, עת הזדמן לי מעט חופש מהתאומים, נסעתי לכיוון המרכז הקהילה לחזרה השבועית של המקהלה שלנו במושב הסמוך, מרחק 20 דקות נהיגה מביתי. בחזרה הקודמת, שהייתה בשבוע שעבר, היה תורי להקליט את השירים שביצענו כדי שכלל החברים יוכלו להאזין לחזרה בבית, ולסמן קטעים טובים ופחות טובים. לפני כל חזרה, שמוליק, המנהל המוזיקלי שלנו,  עושה אתנו מעבר על הקטעים שהחברים אספו, מתוך תקווה להשתפר.

זאת הייתה ההזדמנות שלי. כבר כמה חודשים מתנהלת תחרות אכזרית ביני לבין רינה, בת הקיבוץ היריב, הבולשביקים, שתקעו לנו סכין בגב כאשר לא הסכימו להפריט את הדגה לפני עשור. רינה, סבתא טרייה בעצמה, מתיימרת ברוב חוצפתה להיות הסולנית במחרוזת החדשה שאנחנו מפיקים לקראת חגיגות ט"ו בשבט. מדובר בפסטיבל מרהיב מאין כמוהו שכולל תחרות עם המקהלות השונות בצפון הארץ. גם ה"גבעטרון" משתתפים בפסטיבל, וזאת ההזדמנות שלנו להשיב את התהילה חזרה.

רינה לא שמה לב שהיא מזייפת באופן קבוע. ההקלטה שבידי תוכיח את זה! שמוליק סוף סוף יעביר אלי את קטע הסולו. בימים האחרונים, בין בכי אכזרי של התאומים לבין החלפת חיתולים מפרכת, ישבתי וסימנתי את כל הקטעים של הזיוף של רינה. מצאתי אותה מזייפת ב-4 מקומות שונים, ורציתי לוודא שאני זוכרת בדיוק היכן הם. לפני הנסיעה לחזרה  העתקתי את הקטעים למכשיר הקלטה נייד כדי שאוכל להשמיע אותם לשמוליק בארבע עיניים לפני שמתחילה החזרה. לא יכולתי לחכות! כל הנסיעה לחזרה, תוך כדי הנהיגה, שמעתי בחדווה את הזיופים ממכשיר ההקלטה. הרגשתי רוממות רוח מוזרה, אבל טובה. אני הולכת להראות לה מה זה!

תוך כדי הנהיגה, ממש לפני הפנייה לכביש הסרגל, שמתי לב שכל האוטו זוהר מאורות כחולים, ושיש רעש של סירנה איומה ברקע. מיד קלטתי שמדובר בניידת של משטרת התנועה שכנראה חושבת שאני מחזיקה פלאפון ביד. בזהירות רבה ירדתי לשוליים, הניידת עצרה מאחוריי, ושוטר עב כרס צעד לעברי עם פנס, להוט לתפוס את הטרף שלו, עבריינית הצמרת – סבתא לאה.

"גברת, למה את נוסעת עם טלפון ביד? לא ראית שאנחנו מסמנים לך כבר 5 דקות לעצור?”

הבנתי שלא רק שהאזנתי בחדווה לזיופים של רינה הבולשוויקית, אלא שגם לא טרחתי להבחין במסיבת האורות הכחולים בכביש. התנצלתי לשוטר החביב, והסברתי לו שלא החזקתי טלפון, אלא שהיה מדובר במכשיר הקלטה בלבד.

נציג החוק עצר את דיבורו, "את המה החזקת?!?"

"מכשיר הקלטה" אמרתי לו.

אפילו השמעתי לו את ההתחלה של "אילו ציפורים", ומיד אחר כך את הזיוף הנוראי של רינה.

"יוסי, תגיד לי יש עבירה נגד החזקה של מכשיר הקלטה?" הוא שאל את עמיתו החביב שיצא מן האוטו לבדוק מדוע יש עיקוב במתן הדו"ח.

"תבדוק בספר התקנות השני, אולי יש שם משהו".

השוטר בדק ובדק, עד שלבסוף התייאש, הסתכל אלי במבט של היא-לא-כזאת-עבריינית-ויש-לי-עוד-משמרת-לילה-ארוכה, ואמר לי ללכת.

"זה בסדר סבתא, את צודקת אין עבירה של להחזיק מכשיר הקלטה, אבל בבקשה תשימי לב שאת נוהגת זה מסוכן".

מיד הודיתי לו.

"אה, והגברת לאה, היא באמת מזייפת, את רוצה שאני אתן לה דו"ח על זה…"

"כן, ביקשתי, בוא תכתוב את זה לשמוליק, המנהל שלנו. אתה לא מבין, יש פסטיבל גדול בט"ו בשבט ואנחנו חייבים לנצח, רינה הזאת לא מבינה רמזים תראה כמה זיופים, חייבים לעשות עם זה משהו. לא ייתכן שזה המצב שנותנים לסבתא כזאת לזייף ככה בלי למצמץ, חייבים לעצור את זה".

השוטר הסתכל אלי המום, וסימן לי לנסוע לפני שהוא יתחרט, "זאת הייתה בדיחה, תיסעי לפני שאני נותן לך דו"ח על כוונה להרוג".

המשכתי בנסיעה עם חיוך גדול, ברקע שמעתי את השוטר אומר ליוסי "שמע, הזקנים האלו, פחד אלוהים".

תרגיל כתיבה מתוך הסדנא ״לכתוב את עצמי״ של עומר ברק ורענן שקד. בתרגיל התבקש כל חניך לכתוב סיפור קצר בגוף ראשון בהתאם לאנקדוטה שסיפר החניך/ה שישב לידו. במקרה זה, לאה שיתפה שעצרו אותה לבדיקה בזמן נסיעה לחזרה בסופ״ש שלפני המפגש בסדנא. זה מה שיצא.