הריח שלה

הריח שלה – סיפור קצר מהבלוג של עמרי אריאב

 

אין דבר יותר נוראי מהנסיעה היומית שלי למקום העבודה. אתם צריכים לנסות להבין, מדובר בשעה משמימה של מעבר ממרכזה של תל אביב המלהיבה אל עבר הרצליה פיתוח האפרורית. שינוי אווירה מאנשים שדופקים צ׳ייסרים ב-1 בלילה, לבני אדם, ספק עכברים, שכמהים לחופשת הסקי השנתית שלהם. ממסיבות גג מלאות תיירות מסקנדינביה, לשיחות מסדרון על אלבום הפייסבוק של "עידני הולך בפעם הראשונה". מעבר ארוך, מייגע, באוטובוס גדול מלא באנשים שנראים אותו דבר. כל יום, כל שבוע. להגיע אל התאגיד, לכבות את החלומות, ללבוש את המבט המזויף ולצחוק מבדיחות לא מצחיקות של מתכנתים אוקראיניים. צריך לעבוד, צריך לנסות לחסוך, כל יום. אותן בדיחות. ״זה לא רוסיה זה קייב בלאט״.

עד שרואים אותה. זה כמו פיס. כבר כמה שנים. בתחנה שלפני העיקול ימינה לרחוב ארלוזורוב מרחוב דיזינגוף. זאת התחנה שלה. אם יש לי מזל, הכיסא שלידי בספסל פנוי. אבל צריך לתפוס מקום טוב. באוטובוס הזה ידוע שזה שהספסל השני בצד שמאל הוא הספסל הכי טוב. יש מקום רחב לרגליים, אין שמש מסנוורת והמיקום רחוק מספיק מהרדיו המציק שהנהגים מאזינים לו בווליום גבוה מדי. לרוב אין לי מזל, והיא תעבור הלאה ותשב לה בירכתי האוטובוס. לפעמים היא רואה חברה שלה, או ידיד, ואז היא מחייכת, לא לי, והולכת לה הלאה. אבל לפעמים, גם לי, יש מזל. והיא מתיישבת לידי.

הריח שלה, הו-אלי-הטוב, הריח הזה. הריח של השמפו שלה. אולי זה הבושם, או בכלל הקונדישנר. זה לא משנה. כי אם היא מתיישבת לידי היא בוודאי לא שמה לב אלי. ההייטקיסט שמכור לריח שלה.

הטקס שלי הוא קבוע. מתחילים בהסנפה קטנה, שקטה ולא מורגשת. עם הנחיר הימני. שאיפה קטנה, ביישנית, כמו של ילד שמתחיל כיתה א'. אז זה מתחיל להתגבר. אני מוודא שהיא לא שמה לב, ולוקח נשימה ארוכה, שאפשר להרגיש בה גם את הפרפרים בבטן. בדיוק כמו הפעם שענבל הזמינה אותי לריקוד סלואו בתיכון. אני כל כך מכור. הריח שלה נעשה מתוק יותר בכל שאיפה ונשיפה. אני ממשיך ממלא את הריאות שלי עם הריח שלה, וזה מסרב להירגע. ממש כמו התרגשות של מילואימניק שחוזר הביתה לבת זוגו אחרי חודש ארוך. זה ממשיך. עוד הסנפה ארוכה ורועשת, שמזכירה ביס ראשון מסביח בשישי בצהריים.

כל הטקס הזה ממשיך עד לנקודה שבה רואים ברקע את מחלף הסירה. בנקודה הזאת כולם קמים ומתכוננים לרדת מהאוטובוס. זה האות שלי להסנפה האחרונה בהחלט. כמה רגעים לפני יש פניה ימינה. זאת ההזדמנות שלי. הרי בפניות ימינה כוח המשיכה יקרב אותה אלי. הטבע יגרום לה לזוז שמאלה לכיווני, גם אם היא לא תרצה בזה. זה האות לתת הסנפה ארוכה. הסנפה שתיתן אנרגיות לשבוע שלם, לימים משעממים מלאי קוד ואפליקציות שאף אחד לא מוריד.

פעם אחת היא התיישבה בספסל מאחורי. כבר כמה שבועות שלא הסנפתי והרגשתי נואש. האוטובוס עצר בתחנה ועלתה עליו אישה עם שיער מלבין. לא היססתי לרגע וקמתי ממקום מושבי על מנת לאפשר לה לשבת. לא הפריע לי שהשיער המלבין היה בעצם תוצר של צביעה, כנראה חלק מאיזה טרנד אופנתי שלא הייתי מודע אליו. לא הפריע לי גם המבט הנבוך של אותה אישה, כי כעת עמדתי בדיוק ליד הבחורה שלי. אומנם צריך להתכופף מעט כדי לקחת שכטה, אבל מספיק קרוב כדי לקבל את המנה שלי.

כן, קוראים לי עמרי ואני מכור לריח שלה. תקראו לזה דור ה-y, דור הזובי או מה שתרצו. אני יותר נהנה מהריח שלה מאשר המשכורת הגבוהה, החטיפים במטבח המשרדי או הטייטל שלי ב-LinkedIn. זה הפחד כנראה. כי אולי אצא לדייט עם מישהי, אתאהב ואתמסד, אך לא יהיה לה את הריח הזה. יכול להיות שנצליח לסיים לפתח בזמן את האפליקציה הזאת, אך היא לא תשתווה לעולם לריגוש של הישיבה שלה לידי בספסל. ככה שורדים, עד לחופשה המשרדית הבאה.

אני פחדן ולא אמיץ. נוסע כל יום לעבודה וחושב מה היה קורה אילו היה לי אף גדול יותר.