היום בו הפכתי לעבד

טור אישי מהבלוג של עמרי אריאב

זה קרה בשיאה של עוד מערכת חורפית בשלהי 2015. אזור השרון כולו הוצף. הייתי צריך להגיע מתחנת הרכבת בתל אביב לפארק התעשייה בהרצליה פיתוח. בשיאו של הגשם מצאתי מחסה מתחת לתחנת אוטובוס ביציאה מתחנת הרכבת בהרצליה. אחרי מספק דקות דרשתי מהסובבים להעמיד לדין את הבן אדם שעיצב ותכנן את התחנה הזאת. זה מאד הגיוני לתכנן את הגג בצורה כזאת שיש בו חורים והוא מכסה בערך 40 ס"מ מרובע. כבר חשבתי לעצמי שאוכל לקחת אוטובוס, ולא ללכת ברגל, אך האוטובוס איחר ולא הגיע. מיד אחר כך, צעקתי לעבר הסובבים, שהיו בפחד קל ממני בשלב הזה, צריך למצוא את החבר שלו, זה שתכנן את לוחות הזמנים האלה. מה זה הדבר הזה?! תדירות של משה ביציאת מצרים עם צפיפות של מחנה פליטים. לא טרחתי לציין את זה שאין בכלל תחבורה ציבורית בשבת.

אין בעיה, אמרתי לעצמי, כנראה הולך הרגל היחידי באזור השרון, נלך ברגל, בגשם. בדיוק אז הגיע האוטובוס באיחור אופנתי והעיף עלי כמות מים שמספיקה לקיים מדינה כושלת באפריקה. נשברתי. אני רוצה מכונית. אי אפשר לחיות ככה יותר. עם כל הכבוד לתמר זנדברג, איכות הסביבה והפקקים, אני מעדיף מכונית מאשר להיות ספוג במים. בנוסף לכך, אני לא מדבר על הצורך במכונית פרטית כאשר אתה מנסה להסביר לבחורה מראשון לציון שתגיע לאסוף אותה עם קו 172. להמשיך לקרוא היום בו הפכתי לעבד