החרטה הראשונה שלי לשנת 2016

סיפור קצר, דמיוני, בגוף ראשון על ליל הסילבסטר. נכתב בינואר 2016 במסגרת סדנת הכתיבה ״לכתוב את עצמי״ עם עומר ברק ורענן שקד.

 

סיפור קצר, דמיוני, בגוף ראשון על ליל הסילבסטר. נכתב בינואר 2016 במסגרת סדנת הכתיבה ״לכתוב את עצמי״ עם עומר ברק ורענן שקד.

"ירון? אתם 4 נכון? הזמנה של אלי? יופי, בואו כנסו, תן להם להיכנס".

הכניסה למועדון הזה מעולם לא הייתה מהירה כל כך. ציפיתי להמתנה ארוכה של לפחות שעה. לא היה מחסה מהגשם, והצפיפות בתור הייתה לא נעימה. ככה זה כשארבעה גברים מנסים להיכנס למועדון, ועוד במסיבת הסילבסטר הכי נחשבת. כבר לקראת אחרי הצהריים הייתי סקפטי. כתבתי בקבוצת ה-WhatsApp שאין לנו סיכוי להיכנס, ושכיף לא יהיה שם. הסברתי שיהיו שם רק זוגות, ולא נתנשק עם אף אחת. "אל תדאג", כתב לי ירון. "אני מכיר את אלי הוא יכניס אותנו בקומבינה, וסמוך עלי יהיה כיף".

אחרי הבדיקה הגופנית של המאבטח בעל המראה הסובייטי, שהייתה הדבר הכי קרוב לסקס שהיה לי בשבועות האחרונים, הסתכלתי לאחור. ראיתי עשרות בליינים מסתכלים עלינו בעיניים מלאות קנאה. זאת הייתה הרגשה טובה ולא מוכרת. מעבר חד מלחכות בתור כמו כולם, למעמד של איש חשוב מאד.

סילבסטר 2016
סילבסטר 2016

בתוך המועדון הבנתי שצדקתי. לא היה מקום לזוז, המוזיקה  הייתה נוראית וראיתי לפני רק זוגות. חשבתי לעצמי שככה נראה העיבוד המודרני לסיפור התיבה של נוח. זוגות-זוגות, מכל הצבעים והמינים, ואני עומד באמצע, בהלם מכל המהומה הזאת. ירון ויוני נעלמו אל מרכז הרחבה, וגם יגאל ניגש לידידה שלו ונעלם מהר מאד. נותרתי לבד. בחוץ מבול נוראי, ואני תקוע בתיבה מלאה בזוגות דביקים תאורה חשוכה ואורות של סוף העולם.

בתור רווק תל-אביבי, למדתי עיקרון חשוב. "אם אתה לבד, תמיד שיהיה לך משהו ביד". מעבר למובן המילולי, הכוונה היא שבסיטואציות חברתיות שבהן אתה לבד, עדיף להחזיק איזה משקה ביד. כלומר, חשוב למצוא משקה להחזיק ביד. זאת דרך להפוך את הלוק שלך למגניב יותר, ובעיקר להוציא יד אחת מהכיסים.

ניגשתי אל הבר והזמנתי בקבוק בירה. להמשיך לקרוא החרטה הראשונה שלי לשנת 2016

הריח שלה

הריח שלה – סיפור קצר מהבלוג של עמרי אריאב

 

אין דבר יותר נוראי מהנסיעה היומית שלי למקום העבודה. אתם צריכים לנסות להבין, מדובר בשעה משמימה של מעבר ממרכזה של תל אביב המלהיבה אל עבר הרצליה פיתוח האפרורית. שינוי אווירה מאנשים שדופקים צ׳ייסרים ב-1 בלילה, לבני אדם, ספק עכברים, שכמהים לחופשת הסקי השנתית שלהם. ממסיבות גג מלאות תיירות מסקנדינביה, לשיחות מסדרון על אלבום הפייסבוק של "עידני הולך בפעם הראשונה". מעבר ארוך, מייגע, באוטובוס גדול מלא באנשים שנראים אותו דבר. כל יום, כל שבוע. להגיע אל התאגיד, לכבות את החלומות, ללבוש את המבט המזויף ולצחוק מבדיחות לא מצחיקות של מתכנתים אוקראיניים. צריך לעבוד, צריך לנסות לחסוך, כל יום. אותן בדיחות. ״זה לא רוסיה זה קייב בלאט״. להמשיך לקרוא הריח שלה

הסיפור של לאה

תרגיל כתיבה מתוך הסדנא ״לכתוב את עצמי״ של עומר ברק ורענן שקד. בתרגיל התבקש כל חניך לכתוב סיפור קצר בגוף ראשון בהתאם לאנקדוטה שסיפר החניך/ה שישב לידו. במקרה זה, לאה שיתפה שעצרו אותה לבדיקה בזמן נסיעה לחזרה בסופ״ש שלפני המפגש בסדנא. זה מה שיצא.

כבר כמה חודשים שאני מנסה להתרגל לעובדה שביתי היחידה רואה בי בייביסיטר לשעות חירום וגם בשגרה. זה כמובן לא מפריע לי, כי בזכות הנכדים שלי ביתי הפסיקה לראות בי כתובת להאשמות שלה על איך העזתי לגדל אותה בעמק יזרעאל, או למה לא הרשתי לה להוריד את הניילונים מהספה החדשה בגיל 16. מכיוון שגם בן זוגי לחיים החליט לעזוב לכיוון גן עדן, כי הוא אף  פעם לא ידע להעריך אותי, היה קשה לי למצוא זמן לתחביב האהוב עלי, שירה. גילוי השירה היה נס מבחינתי, פיצוי על קריירה ארוכה כמנהלת הבית והכתובת להאשמות, אבל ברגע שגיליתי לא הפסקתי ללכת לחזרות, להתאמן ולעשות הכול כדי לזכות בכמה שיותר קטעי סולו. הצטרפתי גם למקהלה של המועצה האזורית "גלבוע". למי שלא מכיר, תמיד היינו כינור שני ל-"גבעתרון". מעטים יודעים, אבל הם תמיד גנבו לנו קרדיט על העמדה במופע שפרסם אותם, אי שם בשנות ה-60. שנים אנחנו מתכננים את הקמבק, ולכן החזרות הפכו ליותר ויותר אינטנסיביות וחשובות. להמשיך לקרוא הסיפור של לאה