החרטה הראשונה שלי לשנת 2016

סיפור קצר, דמיוני, בגוף ראשון על ליל הסילבסטר. נכתב בינואר 2016 במסגרת סדנת הכתיבה ״לכתוב את עצמי״ עם עומר ברק ורענן שקד.

 

סיפור קצר, דמיוני, בגוף ראשון על ליל הסילבסטר. נכתב בינואר 2016 במסגרת סדנת הכתיבה ״לכתוב את עצמי״ עם עומר ברק ורענן שקד.

"ירון? אתם 4 נכון? הזמנה של אלי? יופי, בואו כנסו, תן להם להיכנס".

הכניסה למועדון הזה מעולם לא הייתה מהירה כל כך. ציפיתי להמתנה ארוכה של לפחות שעה. לא היה מחסה מהגשם, והצפיפות בתור הייתה לא נעימה. ככה זה כשארבעה גברים מנסים להיכנס למועדון, ועוד במסיבת הסילבסטר הכי נחשבת. כבר לקראת אחרי הצהריים הייתי סקפטי. כתבתי בקבוצת ה-WhatsApp שאין לנו סיכוי להיכנס, ושכיף לא יהיה שם. הסברתי שיהיו שם רק זוגות, ולא נתנשק עם אף אחת. "אל תדאג", כתב לי ירון. "אני מכיר את אלי הוא יכניס אותנו בקומבינה, וסמוך עלי יהיה כיף".

אחרי הבדיקה הגופנית של המאבטח בעל המראה הסובייטי, שהייתה הדבר הכי קרוב לסקס שהיה לי בשבועות האחרונים, הסתכלתי לאחור. ראיתי עשרות בליינים מסתכלים עלינו בעיניים מלאות קנאה. זאת הייתה הרגשה טובה ולא מוכרת. מעבר חד מלחכות בתור כמו כולם, למעמד של איש חשוב מאד.

סילבסטר 2016
סילבסטר 2016

בתוך המועדון הבנתי שצדקתי. לא היה מקום לזוז, המוזיקה  הייתה נוראית וראיתי לפני רק זוגות. חשבתי לעצמי שככה נראה העיבוד המודרני לסיפור התיבה של נוח. זוגות-זוגות, מכל הצבעים והמינים, ואני עומד באמצע, בהלם מכל המהומה הזאת. ירון ויוני נעלמו אל מרכז הרחבה, וגם יגאל ניגש לידידה שלו ונעלם מהר מאד. נותרתי לבד. בחוץ מבול נוראי, ואני תקוע בתיבה מלאה בזוגות דביקים תאורה חשוכה ואורות של סוף העולם.

בתור רווק תל-אביבי, למדתי עיקרון חשוב. "אם אתה לבד, תמיד שיהיה לך משהו ביד". מעבר למובן המילולי, הכוונה היא שבסיטואציות חברתיות שבהן אתה לבד, עדיף להחזיק איזה משקה ביד. כלומר, חשוב למצוא משקה להחזיק ביד. זאת דרך להפוך את הלוק שלך למגניב יותר, ובעיקר להוציא יד אחת מהכיסים.

ניגשתי אל הבר והזמנתי בקבוק בירה. להמשיך לקרוא החרטה הראשונה שלי לשנת 2016

התא שלי

עוד תרגיל מסדנת הכתיבה ״לכתוב את עצמי״ של רענן שקד ועומר ברק. הפעם התבקשנו לכתוב קטע שמתחיל במילים ״אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שתפטרו אותי ממנו…״ זה מה שיצא. הפרסום מובא כעת עם שינויי עריכה קלים ומעודכנים.

אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שתפטרו אותי ממנו זה ללא ספק מוסד השירותים הציבוריים. בין אם מדובר בשירותים משרדיים, שירותים קומתיים, או ממש שירותים ציבוריים, כמו פעם, באיזו תחנה מרכזית, אין דבר שיכול להיות יותר נוראי וארור מזה. אני יכול להבין ולקבל הכול. אני יכול להבין את הרציונל של ללכת לעבוד כל יום. אני גם ממש מסוגל להבין את האמנה החברתית שבה אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, הולכים ובוחרים בהליך דמוקרטי כל כמה שנים את אותו ראש ממשלה. אבל אם יש משהו שאני לא מצליח להבין ולא מוכן לקבל זה את מוסד השירותים הציבוריים באשר הוא. אין דבר יותר נוראי, מפחיד ומלחיץ מביקור במקום הזה.

עברתי מזמן את הגיל שבו קל לתאם בין הביולוגיה הפרטית לבין השירותים הביתיים. כדי להתמודד, פיתחתי שיטה מאד אנליטית. אני מודד. המצאתי מדד. "מדד הסובל למדידת איכותם של שירותים ציבוריים". זה מאד פשוט. יש סקאלה שנעה מאחד עד תשע. ככל שהציון נמוך יותר, כך עולה הסיכוי להתקף חרדה טראומטי כתוצאה מביקור. לעומת זאת, ציון גבוה בסקאלה יכול להיות פוטנציאל לצימר הכול כלול פלוס ניאגרה.

17777-toilet-paper-pv

מכיוון שאיני ראש ממשלה, ואיני יכול למנוע את נהירתם של אזרחי ישראל לשירותים, אני נאלץ להשתמש עם המדד הזה כדי לשרוד את האימה.

למשל, אין פחד יותר גדול לשבת בתא שירותים עם החשש הקיומי שהמנעול בעצם לא נעול. כל אחד יכול להתפרץ לך לתא, להרוס לך את הרגע ולתקוע לך דלת במצח. לא אחת נאלצתי לבלות את שהותי בשירותים בדריכות ומתח רב מפני פורץ אפשרי. החוויה הזכירה לי יותר מתח מבצעי של כוח צה״ל במארב בדרום לבנון. מינוס 4 נקודות.

כשל נוסף הוא תאי שירותים, שתוכננו, משום מה, עם קירות מאד קצרים. מישהו באמת חשב שזה יהיה מאד הגיוני שאותן קירות יכסו רק מטר וחצי מן המחיצה בין התאים, ויהיו ממוקמים חצי מטר מהרצפה. לא אדוני, אני ממש  לא רוצה לראות כיצד אתה מתופף עם הנעליים שלך. תדע לך בנוסף, מר אדון, שהרצפה כל כך מבריקה שאני יכול לראות את ההשתקפות שלך וכיצד אתה שקוע במציאת נפט בנחיר שמאל. מינוס 2 נקודות.

ומה עושים כשהמחיצות בין התאים עשויות מקלקר? כל כך דק שהקיר מרגיש עם, אבל למעשה הוא בלי. אפשר לשמוע את הכול. אני מתכוון כמובן לשיחות של שכניי לתא. שמעתי כבר הכול. גבר נואש בוכה ומתחנן שהיא לא תזרוק אותו. אבא שמנסה לדובב את הילד להקשיב לאימא. תקתוקיי הודעות באובססיה. תהיו בשקט! שימו על שקט! מינוס 3 נקודות. בעצם פלוס נקודה, אם השיחה הייתה מעניינת.

אל תטעו. אני מכיר בחשיבות של ההליכה לשירותים מספר פעמים ביום. זה בריא וחשוב. אך גם תאי שירותים מושלמים וחדשים עם ציון גבוה יכולים ליפול כתוצאה מהמרכיב האנושי הפוקד אותם. הכוונה היא לעובדים, עמיתים לעבודה, מבקרים ועוברי אורח שמרגישים צורך עז לפתח עמך שיחה, ליצור קשר עין מביך דווקא בדרך לשירותים, או לבחון כיצד אתה שוטף ידיים ביסודיות. נשים אולי מכירות זאת, אך לא אשכח כיצד פסלתי בעבר מקום עבודה, רק בגלל שהבוס המיועד הרגיש צורך להשלים את ראיון העבודה במשתנה לידי. מינוס 12 נקודות.

בשנים האחרונות אני עובד בחברת הייטק עם ציון שירותים מבטיח. אין ספק שתאי השירותים פה עונים על רוב הקריטריונים הדרושים. הקירות בין התאים עשויים מבטון. רעשי הרקע מינימאליים. כל תא ותא סגורים הרמטית ומופרדים אחד מן השני. אי אפשר לראות רגליים זרות או השתקפות פנים מביכה. הנעילה של הדלה היא הרמטית ברמה של תא מעצר בשב״כ. המקום הוא נטול משתנות, והכיורים מספיק רחוקים מספיק כדי למנוע קשר עין. אבל יש, לצערי הרב, שני חסרונות עיקריים.

חיסרון ראשון הוא הוא הדרך לשירותים. לא אחת אני מוצא את עצמי יוצא מן המשרד ביחד עם עמית לעבודה. לפעמים שותקים, לפעמים מדברים על איזו שטות. שנינו יודעים שעוד מעט עת נפסע יחד אל השירותים, ואז נריח יחדיו את תכולת ארוחת הצהריים האחרונה. איך אוכל להסתכל לו בעיניים אחר כך?!

החיסרון השני הוא שמדובר במתקן המשותף לשני המינים. כן, יוניסקס. אם השירותים הציבוריים הם דבר רע, אז שירותים ציבוריים שמוגדרים יוניסקס הם, הלכה ולמעשה, הנציגויות של השטן בעולם הזה. אין דבר שהוא יותר מפחיד ומזעזע מלהיכנס לשירותים, ולחטוף מכת ריח קשה המזכירה לך את נס ציונה. אני לא יכול לתאר לכם את גודל ההפתעה כשאר לפתע יוצאת מן התא בחורה קטנה וחייכנית עם פרצוף מסופק בדרך לשטוף ידיים. ישר  אני מסמן מינוס 5 נקודות. פלוס אחת, אם היא רווקה.

תאי שירותים מפחידים אותי. מדובר באחת החוויות היותר אינטימיות שיש. הפוגה משגרת היום-יום. אם אתה עובד, אז רגע לבד מהסביבה המשרדית המשעממת. רק אתה, הביולוגיה שלך, ארוחת הצהריים שאכלת והאייפון. רגע קסום שבו אתה לבד עם עצמך ועם אלבום התאילנד של האקסית שלך בפייסבוק. תנו לי לנסות להיות לבד, רק עם עצמי. הרי גם  בזה אני לא מצליח, כי אני עסוק מדי לקבוע אם מדובר בפיטמה או בצל. מדוע לעזאזל אני צריך לחלוק את הרגעים האלו עם אנשים אחרים? יותר נכון, אני מסרב לחלוק את הרגעים האלה עם מישהו אחר, גם אם הוא רק שוטף ידיים. יכול להיות שאני מפחד לחלוק אינטימיות עם אחרים? אולי אני פשוט לא מורגל לחלוק אינטימיות עם אחרים?

הרי פעם זה לא היה ככה. אני משער שהדור של ההורים שלנו לא פחד משירותים ציבוריים. בעולם נטול טלפונים חכמים ורשתות חבריות לא היה שום דבר מוזר באינטראקציות אנושיות במהלך היום. בעולם נטול אופן ספייס ועבודה מול מחשב, היית באמת חייב לדבר עם מישהו זר כדי לעבוד.

בעולם ללא וויז היה מקובל לשאול עוברי אורח כיצד מגיעים לחולון. גם אצל ההורים שלנו הייתה תחבורה ציבורית גרועה. לא היו אייפודים. אנשים לא הסתובבו עם אוזניות כל הזמן. היה להם משעמם עד שהאוטובוס יגיע אז הם סיפרו אחד לשני בדיחות. הפרצופים היו מוכרים, היה יותר קל והגיוני להכיר  באופן קבוע את ההוא מהפינה שקורא עיתון על הספסל. לא היה מוזר לראות אותו גם בשירותים. זה כל העניין.

והיום? אינטימיות זאת מילה גסה. תל אביב ב-2016 היא מעוז הפחד מאינטימיות. הרווקים פה מסתובבים עם אפליקציות אינסטנט למציאת אהבה. יש לך 3 שניות להחליט אם לעשות לה לייק או לא. גם אצל הזוגות יש עיסוק תמידי בשלמות, או בצורך להציג אחת. לפאר את הילד במהלך שיחה במטבח המשרדי, או לצאת האימא הכי טובה ואקטיביסטית בקבוצת הוואטסאפ של הגן. הכול וירטואלי ולא אישי. גם השותפות גורל נדפקה פה. כל אחד לעצמו, כל אחד בתאו. אין לנו את מה שהיה להורים שלנו. פעם זה היה קל, אנשים היו מדברים אחד לשני, לא מגיבים או עושים לייק. היום אתה נתקל בה בפעם הראשונה, פנים אל מול פנים רק כאשר היא שוטפת ידיים. אולי היא באמת מנס ציונה? מפחיד לשאול.

המצאתם את הטינדר לשם קיצור דרך בהשגת מערכת יחסים, מתי ימציאו את האפליקציה שתגיד לך מתי ניתן ללכת לשירותים מבלי לראות אף אחד, או בעיקר, להריח דברים אחרים, שהם לא שלי. טוב, עובר האורח בתא השכן הוריד את המים ויצא החוצה. המגעיל אפילו לא שטף ידיים. אפשר לצאת החוצה.

עוד תרגיל מסדנת הכתיבה ״לכתוב את עצמי״ של רענן שקד ועומר ברק. הפעם התבקשנו לכתוב קטע שמתחיל במילים ״אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שתפטרו אותי ממנו…״ זה מה שיצא. הפרסום מובא כעת עם שינויי עריכה קלים ומעודכנים. 

אבא בן 70, מתי יהיה לי זמן אליו?

טור אישי שפורסם ב-YNET ב-2013 במסגרת פרוייקט ״X על הדור״ על דור ה-Y.

פורסם במקור ב-YNET בתאריך 8/11/13

מאז שאני זוכר את עצמי היו לי מחשבות על איפה אהיה בחיים כשאבא שלי יגיע לגיל 70. המספר הזה, 70, תמיד היווה עבורי סימן לגיל "זקן" שאחריו לא נשאר הרבה. ממש כמו המבצעים האלה במכולת, כשמוכרים לך משהו "רק" ב-6.90 שקלים, וזה מרגיש זול מ-7 שקלים.

אבא היה בן 40 כשנולדתי, אח קטן לשתי אחיות גדולות. לאורך הילדות שלי הייתי עושה חישובים של כמה זמן "נשאר" לי עד שאבא יהיה בן 70. זה תמיד נראה כל כך רחוק. הייתי אומר לעצמי שאהיה בן 30 כשזה יקרה. עד לגיל הזה יש כל כך הרבה זמן. אין מה לדאוג, אני אספיק את הכול.

עמרי אריאב ואבא, אז והיום
עמרי אריאב ואבא, אז והיום

להמשיך לקרוא אבא בן 70, מתי יהיה לי זמן אליו?

הריח שלה

הריח שלה – סיפור קצר מהבלוג של עמרי אריאב

 

אין דבר יותר נוראי מהנסיעה היומית שלי למקום העבודה. אתם צריכים לנסות להבין, מדובר בשעה משמימה של מעבר ממרכזה של תל אביב המלהיבה אל עבר הרצליה פיתוח האפרורית. שינוי אווירה מאנשים שדופקים צ׳ייסרים ב-1 בלילה, לבני אדם, ספק עכברים, שכמהים לחופשת הסקי השנתית שלהם. ממסיבות גג מלאות תיירות מסקנדינביה, לשיחות מסדרון על אלבום הפייסבוק של "עידני הולך בפעם הראשונה". מעבר ארוך, מייגע, באוטובוס גדול מלא באנשים שנראים אותו דבר. כל יום, כל שבוע. להגיע אל התאגיד, לכבות את החלומות, ללבוש את המבט המזויף ולצחוק מבדיחות לא מצחיקות של מתכנתים אוקראיניים. צריך לעבוד, צריך לנסות לחסוך, כל יום. אותן בדיחות. ״זה לא רוסיה זה קייב בלאט״. להמשיך לקרוא הריח שלה

הסיפור של לאה

תרגיל כתיבה מתוך הסדנא ״לכתוב את עצמי״ של עומר ברק ורענן שקד. בתרגיל התבקש כל חניך לכתוב סיפור קצר בגוף ראשון בהתאם לאנקדוטה שסיפר החניך/ה שישב לידו. במקרה זה, לאה שיתפה שעצרו אותה לבדיקה בזמן נסיעה לחזרה בסופ״ש שלפני המפגש בסדנא. זה מה שיצא.

כבר כמה חודשים שאני מנסה להתרגל לעובדה שביתי היחידה רואה בי בייביסיטר לשעות חירום וגם בשגרה. זה כמובן לא מפריע לי, כי בזכות הנכדים שלי ביתי הפסיקה לראות בי כתובת להאשמות שלה על איך העזתי לגדל אותה בעמק יזרעאל, או למה לא הרשתי לה להוריד את הניילונים מהספה החדשה בגיל 16. מכיוון שגם בן זוגי לחיים החליט לעזוב לכיוון גן עדן, כי הוא אף  פעם לא ידע להעריך אותי, היה קשה לי למצוא זמן לתחביב האהוב עלי, שירה. גילוי השירה היה נס מבחינתי, פיצוי על קריירה ארוכה כמנהלת הבית והכתובת להאשמות, אבל ברגע שגיליתי לא הפסקתי ללכת לחזרות, להתאמן ולעשות הכול כדי לזכות בכמה שיותר קטעי סולו. הצטרפתי גם למקהלה של המועצה האזורית "גלבוע". למי שלא מכיר, תמיד היינו כינור שני ל-"גבעתרון". מעטים יודעים, אבל הם תמיד גנבו לנו קרדיט על העמדה במופע שפרסם אותם, אי שם בשנות ה-60. שנים אנחנו מתכננים את הקמבק, ולכן החזרות הפכו ליותר ויותר אינטנסיביות וחשובות. להמשיך לקרוא הסיפור של לאה

היום בו הפכתי לעבד

טור אישי מהבלוג של עמרי אריאב

זה קרה בשיאה של עוד מערכת חורפית בשלהי 2015. אזור השרון כולו הוצף. הייתי צריך להגיע מתחנת הרכבת בתל אביב לפארק התעשייה בהרצליה פיתוח. בשיאו של הגשם מצאתי מחסה מתחת לתחנת אוטובוס ביציאה מתחנת הרכבת בהרצליה. אחרי מספק דקות דרשתי מהסובבים להעמיד לדין את הבן אדם שעיצב ותכנן את התחנה הזאת. זה מאד הגיוני לתכנן את הגג בצורה כזאת שיש בו חורים והוא מכסה בערך 40 ס"מ מרובע. כבר חשבתי לעצמי שאוכל לקחת אוטובוס, ולא ללכת ברגל, אך האוטובוס איחר ולא הגיע. מיד אחר כך, צעקתי לעבר הסובבים, שהיו בפחד קל ממני בשלב הזה, צריך למצוא את החבר שלו, זה שתכנן את לוחות הזמנים האלה. מה זה הדבר הזה?! תדירות של משה ביציאת מצרים עם צפיפות של מחנה פליטים. לא טרחתי לציין את זה שאין בכלל תחבורה ציבורית בשבת.

אין בעיה, אמרתי לעצמי, כנראה הולך הרגל היחידי באזור השרון, נלך ברגל, בגשם. בדיוק אז הגיע האוטובוס באיחור אופנתי והעיף עלי כמות מים שמספיקה לקיים מדינה כושלת באפריקה. נשברתי. אני רוצה מכונית. אי אפשר לחיות ככה יותר. עם כל הכבוד לתמר זנדברג, איכות הסביבה והפקקים, אני מעדיף מכונית מאשר להיות ספוג במים. בנוסף לכך, אני לא מדבר על הצורך במכונית פרטית כאשר אתה מנסה להסביר לבחורה מראשון לציון שתגיע לאסוף אותה עם קו 172. להמשיך לקרוא היום בו הפכתי לעבד